"להיות הורה שכול זה נכות. אפשר ללמוד לחיות עם רגל כרותה, לא עם ילד מת"

מחקר חדש של ארגון "יד לבנים", שבוצע כחודש לפני יום השנה השני לטבח 7/10, חושף כי יותר משליש (34%) מבני המשפחות השכולות ממלחמת "חרבות ברזל" לא חזרו לעבודה לאחר אובדן יקיריהם. המחקר, שכלל סקר בקרב 205 בני משפחה מקרבה ראשונה, מצא ש-21% לא שבו כלל לעבודה ו-13% ניסו וחזרו לעזוב. עוד עולה כי 65% חזרו לעבודה. קיימת השפעה משפחתית הדדית, ופערים ניכרים בין מגזרים (ציבורי 74.7% לעומת פרטי 59%), סטטוס תעסוקתי (שכירים 68.8%, עצמאים 39.1%, סטודנטים 80%) ורמות שכר (גבוה 83.1% לעומת נמוך 46.7%). אחים ואחיות שכולים נפגעו במיוחד בשל היעדר הכרה ותמיכה. יניב רוסו, ששכל את בנו אופק בקרבות בבארי, ורביד צנעני, ששכל את אחיו תובל בעזה, משתפים בכאבם, בתחושת ה"נכות" והקריסה הנפשית והכלכלית, ובביקורת על הסיוע הממשלתי אותו הם מכנים "בדיחה" וטוענים שהם "שקופים". הם מדגישים את הקושי העצום לחזור לשגרה ואת הצורך בהכרה ובתמיכה רבה יותר מהמדינה.