היד כמעט נרעדת כשהיא אוחזת בדבר הזה

מייקי דגן מתאר את מסעו האישי אל ספרות השואה, ממנה נמנע שנים רבות והעדיף את יצירות אביו, גבריאל (פטיה) דגן, ודודו, אביגדור דגן. הוא מציין כי אביו הסתייג מק. צטניק, שפרוזתו נחשבה בעיניו כהיפוך גמור לאישיותו המאופקת. הגילוי של יומני אביו מגטו טרזין, שיוצאים לאור בימים אלה, שחרר אצלו את החסם לקריאת ספרות שואה. בתהליך זה, הוא קרא יצירות של פרימו לוי ואחרים, ולבסוף נתקל בספריו של ק. צטניק (יחיאל די-נור). דגן מתאר את כתיבתו של ק. צטניק כייחודית, פועמת וצורבת, ומציין את טקס הכתיבה שלו בלבוש בגדי אסיר מאושוויץ. הוא משבח את יכולתו של צטניק לגעת דרך השפה ב"פלנטה האחרת" של השואה, חוויה שמשאירה את הקורא "כרוף".