אין חטא שנותר מיותם: שנפדה את שבויינו | כרמית ספיר-ויץ

המאמר, מאת כרמית ספיר-ויץ, מנצל את יום הכיפורים כדי להעביר מסר מוסרי ופוליטי חריף. הוא נפתח ונסגר באיחול ש"הכי חשוב: לא נצער אב ואם ונפדה את שבויינו", ומציב את פדיון השבויים בראש סדר העדיפויות המוסרי. הכותבת מספרת את סיפורו של ילד אנאלפבית שניגן בחליל ביום הכיפורים ותפילתו התקבלה בזכות כוונתו הטהורה, ומדגישה את חשיבות "כוונת הלב" על פני טקסיות חיצונית. המאמר מבקר בחריפות את החברה הישראלית, בטענה ש"הצלם פצוע באופן אנוש" עקב "כל כך הרבה פגיעות באדם" ו"מילים ריקות וחלולות". הוא תוקף את "העבריינים שבעם הזה" שיעמדו בבתי הכנסת, מקיימים מצוות כלפי חוץ, אך ביצעו "חטאים שנעשו בכוונה - בדעת ובמרמה, בזדון ובחוזק יד" ו"חטאים חברתיים-כלכליים", ובכך רומז לצביעות מוסרית ופוליטית. המאמר מסכם בקריאה לתיקון מוסרי ובדגש מחודש על פדיון השבויים.