"הדפיקה בדלת נחרתת בנפש המשפחה לכל חייה": שיחה עם אלה שאיש לא רוצה לפגוש

המאמר מציג ראיון ראשון מאז 7 באוקטובר עם ארבעה מודיעי נפגעים בצה"ל, בהם שני אבות שכולים, אחות שכולה ואם ללוחם פצוע, אשר בישרו בשנתיים האחרונות על נפילתם של 912 חללים. המודיעים מתארים את תפקידם כ"נורא ונאצל" ואת רגע הדפיקה בדלת כטראומה הנחרתת בנפש המשפחה לכל החיים. שלושה מהמרואיינים חוו את השכול בעצמם, כשבניהם או אחיהם נפלו בעזה בינואר 2024. הם מדברים על הכאב העצום, חוסר היכולת לנחם במילים, ועל כך שהניחום האמיתי הוא עצם הנוכחות. איוב גושן, אב שכול, מציין כי רק לאחר קבלת הבשורה על בנו הצליח לישון, אך חש שאבלו אינו שלם כל עוד החטופים בעזה, ומביע הערכה עמוקה למשפחותיהם על חוסר הוודאות הקשה מכל. המאמר מדגיש את עבודתם כ"עבודת קודש" ואת חוסנם של המודיעים והמשפחות.