"לפני שלקחו אותי נישקתי את שירי, את כפיר ואריאל, אמרתי להם שאני אוהב אותם הכי בעולם, תמיד בעולם. אם הייתי יודע שזו תהיה הפעם האחרונה, הייתי מנשק עוד"

המאמר הוא עדות אישית של ירדן ביבס, ניצול מתקפת 7 באוקטובר וחוטף לשעבר, שרעייתו שירי וילדיו אריאל וכפיר עדיין בשבי. ביבס מתאר את חזרתו הטעונה לביתו ההרוס בקיבוץ ניר עוז, שאינו חש עוד כ"בית" בשל ההרס והאובדן. הוא משתף זיכרונות עזים ממשפחתו, אבני דרך בחיי ילדיו והשמחה ששררה בבית, שהוחלפה כעת בשקט של אימה. ביבס מפרט את הקושי במיון שרידי הבית, תוך בחירה לשמר זיכרונות שמחים ולהיפטר מחפצים המזוהמים באירועי 7 באוקטובר. הוא מספר על ויכוח קטן עם שירי בנוגע לנשיקת פרידה והבטחתו שלא יקרה שוב. לבסוף, הוא מתאר בפירוט את רגעי המתקפה: שמיעת המחבלים קודחים בדלת הממ"ד, החלטתה של שירי "להילחם", ניסיונו להגן עליהם באקדח, והחלטתו המייסרת להיכנע כשכדורים חדרו לממ"ד לכיוון בנו אריאל, כשהקטע מסתיים בכניסת המחבלים לחדר.