אני לא מפסיקה לדמיין את הרגע שבו אחבק אותך. האם תזהה אותי?

המאמר הוא מכתב אישי ומרגש של עינב צנגאוקר, אמו של מתן החטוף, המופנה לבנה. היא מתארת את כמיהתה העצומה לחבקו שוב ואת תקוותה שיזהה אותה ואת בני משפחתו. האם חושפת את תהליך התפכחותה הפוליטית: בתחילה האמינה בראש הממשלה שישיב את בנה במהרה, אך לאחר חודשים ללא מענה, הבינה שבנה הפך ל"כלי במשחק הפוליטי שלו" ולקורבן של "פוליטיקה רעה". בעקבות זאת, היא החלה להפגין ולהתראיין כדי להשמיע את זעקתה וכאבה, שהפכו ל"כאב לאומי". היא מציינת שהממשלה סגרה בפניה דלתות, אך הציבור הישראלי חיבק ותמך בה. האם מספרת על הקשר החזק שנוצר בינה לבין אילנה, זוגתו של מתן, ועל מאבקן המשותף. היא מתארת את אובדן התמימות של חייהם מאז 7 באוקטובר ואת הקושי להחזיר את החיים הפשוטים שהיו להם. היא מזכירה את ההסתה והתקיפות שספגו משפחות החטופים, אך מדגישה את נחישותן להמשיך להילחם. המכתב מסתיים בתקווה עזה לחזרתו הקרובה של מתן וברצון עז לשמוע את סיפורו ולחבק אותו.