שנתיים אחרי 7 באוקטובר, "מפת ההזדמנויות" התחלפה במפת איומים

המאמר מבקר את הצהרותיו החוזרות ונשנות של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי המלחמה שינתה את פני המזרח התיכון, וטוען שהישגי ישראל טקטיים בלבד והשינויים הרחיקו אותה מחזונו האופטימי. הוא מציג את חזונו של נתניהו לפני 7 באוקטובר, שכלל הסכם היסטורי עם סעודיה שיביא שלום עם הפלסטינים, כלא מציאותי לאור אירועי "מבול אל-אקצא". המאמר משווה את חזון נתניהו לניסיונות כושלים דומים של נשיאים אמריקאים (ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה) לשנות את המזרח התיכון. נטען כי נתניהו, "כהרגלו", משרטט "מפת איומים" שנסוגו במקום "מפת הזדמנויות". בהתייחסות לסוריה, המאמר מציין שאף שאסד היה "נשיא רוצח", הוא היה "טוב" לישראל מבחינה מעשית (איפשר חופש פעולה אווירי ומנע פעילות איראנית). כעת, לאחר נפילת אסד ועליית קואליציית מיליציות בהנהגת "היאת תחריר א-שאם" (צאצאית אל-קאעדה), המצב מורכב יותר. למרות שיחות ישירות בין ישראל לאחמד א-שרע (מנהיג הקואליציה) על הסדרי ביטחון, חופש הפעולה הצבאי של ישראל עלול להיות מוגבל על ידי מעטפת מדינית (ארה"ב, טורקיה, סעודיה, איחוד האמירויות וקטאר) המגנה על המשטר החדש ושואפת לסוריה ריבונית ומאוחדת, בניגוד לתפיסה הישראלית החותרת לפרק אותה לקנטונים.