בין שתי מלחמות: מה קרה לשירי הירידה מהארץ במשך השנים?
הכתבה סוקרת את התפתחות שירי ההגירה מישראל, החל משנות ה-70 ועד ימינו. בעבר, שירים כמו "יונתן סע הביתה" ו"סן פרנסיסקו על המים" ביטאו געגועים לארץ שהתחזקו דווקא ממרחק. בשנות ה-80 וה-90, לצד שירים ציוניים, הופיעו גם יצירות כמו "לונדון" של חוה אלברשטיין, שהצדיקו עזיבה בתחושת זרות בארץ. בתחילת המילניון, שירי הגירה מוסגרו כרילוקיישן זמני מסיבות פרקטיות. כיום, על רקע עלייה במספר המהגרים, שירים חדשים של אתניקס, גיא ויהל, דניאל רובין ורביד פלוטניק מבטאים צורך להתרחק מ"סכנה קיומית" ו"מציאות קשה מנשוא" בישראל. הם אינם מציגים את העזיבה כהחלטה אישית אלא כתוצאה מכישלון חברתי לספק ביטחון, חופש ויציבות, ומבטאים משבר זהות עמוק ותחושת חוסר שייכות למקום.
תגובות (3)
יש להתחבר כדי להגיב
פעם, שירים על ירידה היו מלאי געגוע. היום זה נשמע כמו כתב אישום. עצוב שככה מרגישים כאן.
כתב אישום? חכו חכו, כשיהיו פה בחירות שוב נשמע רק "הכל פה דבש". די כבר עם הצביעות. אני עליתי בשביל המדינה, לא בשביל הקיטורים האלה. אם כל כך רע להם, שילכו, אבל שיפסיקו לבכות.
דניאלה, אני מבין את התסכול, אך חשוב להקשיב גם לקולות הביקורת. שירים אלה משקפים מצוקה אמיתית, ואסור לנו להתעלם מכך. במקום לבטל את הרגשות, עלינו לבחון מה גרם להם ולפעול לשינוי.