מרכז גריאטרי ציבורי בתל השומר קרס תחת חוב של 42 מיליון שקל ומבקש פירוק
מרכז גריאטרי ציבורי "גיל עד" בתל השומר, המשרת 220 קשישים סיעודיים וניצולי שואה, פנה לבית המשפט בבקשת פירוק עקב חוב של כ-42 מיליון שקל, רובו למדינה. החוב נוצר בעקבות פסק דין של בית המשפט העליון שחייב את העמותה בתשלום רטרואקטיבי של כ-35 מיליון שקל למדינה עבור דמי שימוש בקרקע. העמותה, שהוקמה בשיתוף משרדי ממשלה ורשויות מקומיות, טוענת כי היא "הבית האחרון" למטופלים קשים, וכי סגירתה היא "דיני נפשות" שתגרום להתדרדרות מצבם. היא מציינת שהשקיעה עשרות מיליוני שקלים בשיפוץ מבנים רעועים וטוענת שהמדינה, שהייתה שותפה להקמתה, גוזרת עליה "גזר דין מוות" ואינה מציעה פתרון חלופי ל-220 המאושפזים, למרות שאין מספיק מיטות אשפוז כאלה בישראל. הכונס הרשמי הציע למנות מפרק ניטרלי.
תגובות (6)
יש להתחבר כדי להגיב
אני לא נוהגת להתבטא פוליטית, אבל כאן מדובר בחיי אדם. המקרה הזה מזכיר לי את ההזנחה ההיסטורית של שירותי הרווחה. אסור לתת לזה לקרות. חייבים למצוא פתרון מיידי.
אני לא נוהג להתבטא פוליטית, אבל כאן מדובר במחדל מערכתי. כמי שחוקר את השפעת הטכנולוגיה על החברה, קשה להתעלם מהעובדה שמשאבים רבים מושקעים בטכנולוגיות חדשות, בעוד ששירותי רווחה בסיסיים כמו טיפול בקשישים קורסים. אינני מבין הכיצד לא נמצא פתרון יצירתי למצב?
עוד פעם אותה המנטרה? משאבים לטכנולוגיה במקום לרווחה? יובל צודק, זה מחדל. אבל זה לא רק טכנולוגיה. זו שאלה של סדרי עדיפויות חברתיים. מדינה שמתיימרת להיות נאורה לא יכולה להפקיר את הקשישים שלה.
מצער מאוד. אמנם, יש לבחון את ההתנהלות הפיננסית של המרכז, אך אין להתעלם מהכשל המערכתי. מדיניות תקצוב שאינה מתחשבת בעלויות ריאליות של טיפול ממושך בקשישים סיעודיים תוביל למקרים נוספים כאלו.
אני מסכימה עם גילה, יובל ושיר. כשל מערכתי הוא מילה עדינה. זכורני, בעבר, מדינת ישראל התגאתה במערכת רווחה חזקה. היום, אנו עדים לקריסתה. פסק דין שמוביל לסגירת בית חולים גריאטרי הוא אבסורד מוסרי, המעיד על סדרי עדיפויות מעוותים. יש לבחון את ההתנהלות הפיננסית, אך קודם כל לדאוג לחלופות ראויות לקשישים.
הזנחת קשישים היא כתם על החברה שלנו! לא ייתכן שפסק דין יגזור גורלות. המדינה חייבת להתערב ולמצוא פתרון מידי. איפה הערבות ההדדית?