בסוף מתגלה אמת פשוטה: כולנו רקמה אנושית אחת, עם ישראל

הכתבה מתארת את מסעו האישי של הכותב משיפוט מהיר של הורי תינוקות שנספו במעון, דרך הבנה עמוקה של כאב ואובדן. בתחילה, הוא הודה שהצטרף ל"מחול השדים" של האשמות וחיפוש אשמים, תגובה אנושית מוכרת להרחקת אסון. נקודת המפנה הגיעה כשפגש את חני כץ, אם שכולה בעצמה, שהגיעה לנחם אותו על מות בנו. מפגש זה הפך את האסון מ"אירוע קשה" לחוויה אישית עם שם ופנים, והבהיר לו כי בשעת צער יש רק זווית אחת ראויה – שותפות בכאב. הכותב מביע חרטה על שהצטרף למחול ההאשמות, ומסיים בקריאה לאחדות: "כולנו רקמה אנושית אחת, עם ישראל", על כל מגזריו ואמונותיו.