על דבר אחד שהיה בי ביום הראשון לכיתה א' אני מקפיד לשמור מכל משמר

המאמר עוסק באובדן הסקרנות כלפי "האחר" כיחידים, כעם וכמדינה, תופעה שהכותב, ניר קיפניס, רואה בה עצובה. קיפניס משתף בזיכרונות נוסטלגיים מיומו הראשון בכיתה א' בבית הספר בקיבוץ בארי, שם למד לכתוב את המילה "שלום" וחווה תמימות של עידן אחר. הוא מתאר את מסלולו החינוכי הלא שגרתי, שכלל כיתת מחוננים, קפיצת כיתה, ובהמשך נשירה למסגרות אקסטרניות ובילויים בים ובקיבוץ קלע גולן (לימים "רמת טראמפ"), עד שלבסוף סיים בגרות ולמד לתואר ראשון. למרות אתגריו במערכת החינוך והרהורים על "מה היה אילו", קיפניס מביע שביעות רצון מחייו הנוכחיים. הוא מודה בירידה ביכולותיו הפיזיות והלימודיות עם הגיל, אך מדגיש כי על דבר אחד הוא מקפיד לשמור מכל משמר: הסקרנות, במיוחד זו כלפי האחר, שלדעתו אבדה בחברה הישראלית בשנים האחרונות.